האם הסנדלר הולך יחף?
לפעמים כן. אבל אני מאמין שאצל בעל מלאכה אמיתי, הבית הראשון שהוא בונה כמו שצריך הוא הבית של עצמו. לפני יותר מעשור בניתי את ביתי במדבר, בישוב תקוע. החלום לחפות אותו באבן התבשל בתוכי כמה שנים, עד שיום אחד פשוט החלטתי להתחיל – לא בפרויקט של לקוח, ולא באתר גדול, אלא בחצר שלי.
אני מספר את זה לא בשביל הנוסטלגיה. אני מספר את זה כי אם אתם עומדים לבנות בית אבן שיישאר לדורות, מגיע לכם לדעת מי האדם שיבנה אותו – ומאיפה הוא בא.
מספר משאיות אבן, כמעט לבד
לא היה לי אז הידע המעשי שיש לי היום. מה שהיה לי זו משיכה עזה לאבן, כזו שהתחילה עוד כשהייתי ילד בכרמיאל ומתבונן שעות בבנאים בונים קיר תמך מול הבית. יום אחד לקחתי את המשיכה הזאת והחלטתי לעשות איתה משהו.
ליקטתי מספר משאיות אבן פראית כמעט לבד. אספתי אבנים בשדות, העמסתי אותן על משאית בעזרת מחפרון, והעמדתי כמה מערומים של אבן בחצר הבית. אני זוכר את עצמי מסתכל על הערימות האלה וחושב: לעזאזל, מה אני עושה כאן בעצם?
ואז לקחתי פטיש. לא כלי מקצועי יקר – פטיש פשוט שעולה עשרים וחמישה שקלים, במשקל קילוגרם. והתחלתי לסתת ולבנות.
היד לומדת את מה שהעין רואה
הדרך לא הייתה חלקה. נפצעתי בידיים, עפו נתזים לעיניי. אבל לא הרפיתי, עד שהיד שלי למדה את מה שהעין רואה. זה משפט שאני חוזר עליו הרבה, כי הוא מתאר בדיוק את מה שקרה שם: העין כבר ידעה איך צריכה אבן טובה להיראות בקיר, אבל היד עוד לא ידעה איך להוציא אותה. הפער הזה נסגר רק בעבודה, מכה אחר מכה.
במשך מספר חודשים למדתי את הדבר הכי חשוב – איך לתת את המכה הנכונה. איך לסתת באמצעים פשוטים, ובעיקר איך לבנות נכון באבן: איך אבן נועלת את חברתה, איך נדבך יושב על נדבך, איך קיר שלם עומד ולא זז. ככל שעליתי בגובה הקיר, כך השתכללתי. עד שהגעתי לנדבך האחרון, בגובה הגג, כבר למדתי את רוב מה שאני יודע היום.
אף אחד לא לימד אותי בכיתה. הבית שלי לימד אותי. כל אבן שלא ישבה נכון לימדה אותי משהו, וכל מכה מוטעית כיוונה את היד למכה הבאה. ככה נלמדת מלאכה – לא מהספר, אלא מהצורך.
אבן מליקוט, לא מפירוק
הבית הזה עשוי מאבן פראית מלוקטת – אבן לקט. לא פירקתי שום מבנה ישן כדי להשיג אותה. ליקטתי אבן שהקרקע במדבר יצרה במשך דורות, וסיתתי אותה לבית חדש.
זה בדיוק ההבדל שאני נושא איתי מאז לכל עבודה: אנחנו מייצרים אבן לבתים, לא מפרקים בתים לאבן. האבן שלי היא לא אבן מפירוק, היא אבן מליקוט. וזה לא רק עניין של מילים – זו גישה שלמה לבנייה. בית שנבנה מאבן שספגה דורות של שמש וגשם נראה אחרת לגמרי מבית שהודבקו עליו לוחות אבן שיצאו מהמסור אתמול. בעוד מאה, מאתיים שנה, יקראו גם לאבן של הבית שלי אבן חירבה – אבן היסטורית. וזו בעיניי המחמאה הגדולה ביותר.
למה זה משנה לכם
עכשיו לחלק שאני באמת רוצה שתיקחו. כשאתם מחפשים מי שיבנה לכם בית אבן, אתם לא מחפשים רק ידיים מיומנות. אתם מחפשים מישהו שמאמין במה שהוא עושה עד העצם.
ומישהו שבנה קודם כל לעצמו – שליקט בעצמו, שנפצע בעצמו, שלמד את המלאכה על הבית שהוא ישן בו בלילה – הוא אדם שהמלאכה הזאת חשובה לו אישית, לא רק מקצועית. אני יודע כמה זמן לוקח לסתת קשת נכון, כי סיתתי. אני יודע איך אבן צריכה לשבת בקיר, כי בניתי קיר שאני עומד מולו כל בוקר. וכשאני מבקש מהצוות שלי דיוק, אני מבקש דבר שאני עשיתי בידיי.
זה מה שאתם מקבלים כשאתם עובדים איתי: לא ספק ולא מתווך, אלא מישהו שבנה את ביתו שלו באותה אבן ובאותה יד. היום, כשאני עומד מול הבית שלי בתקוע, אני יודע שכאן הכל התחיל. לא בפרויקט גדול ולא אצל לקוח, אלא בחצר שלי, עם פטיש קילוגרם וכמה מערומי אבן. וכל מה שבניתי מאז, בבתים המרשימים ביותר, נשען על החודשים ההם.
שאלות נפוצות
באמת ליקטת וסיתתת את הבית שלך בעצמך?
את רוב הדרך כן. ליקטתי מספר משאיות אבן פראית כמעט לבד – אספתי אבנים בשדות, העמסתי אותן על משאית בעזרת מחפרון, והעמדתי כמה מערומים בחצר. לקחתי פטיש פשוט במשקל קילוגרם, והתחלתי. נפצעתי בידיים, עפו נתזים לעיניי, אבל לא הרפיתי עד שהיד למדה את מה שהעין רואה. עד שהגעתי לנדבך האחרון בגובה הגג כבר למדתי את רוב מה שאני יודע היום.
למה חשוב שהבנאי שלי בנה קודם כל לעצמו?
כי מי שבנה את ביתו שלו באבן מכיר את המלאכה מבפנים, לא רק מהצד. כשאני מבקש מהצוות דיוק בסיתות קשת או באופן שאבן יושבת בקיר, אני מבקש דבר שעשיתי בידיי. זה ההבדל בין מישהו שמנהל עבודה למישהו שהמלאכה חשובה לו אישית – כי הוא ישן בבית שבנה מאותה אבן.
מהי אבן פראית, ולמה בחרת בה לבית שלך?
אבן פראית היא אבן טבעית שלא עובדה במפעל – אבן שאתה אוסף מהשטח, נלקטת, ולכן קוראים לה גם אבן לקט. היא לא נוסרה ולא נחצבה, אלא נוצרה מבלייה טבעית של פני הקרקע לאורך דורות. בחרתי בה כי היא האבן של המקום. בית במדבר תקוע צריך להיות עשוי מהאבן שמסביבו, לא מאבן שהגיעה ממקום אחר.