לפני קרוב לעשרים שנה, כשעוד הייתי בתחילת הדרך שלי באבן, קיבלתי עבודה שאני זוכר עד היום בגאווה: שחזור בית הבאר במושבה הטמפלרית שרונה. זו הייתה אחת מעבודות השחזור הראשונות שלי – וכבר אז, בהתחלה, ידעתי שאני רוצה לעשות אותה ברמה הכי גבוהה שאני מסוגל לה.
שרונה היא אחד היישובים ההיסטוריים היפים בארץ. הטמפלרים ידעו לתכנן ולבנות; לדעתי הם מהמתכננים הכי טובים של חזיתות בניין שקמו כאן אי פעם. לעבוד בתוך מתחם כזה, על מבנה שהם הקימו, זו לא עבודה רגילה – זו הצטרפות לשרשרת ארוכה של אנשים שבנו נכון.
בור מים ותחנת שאיבה
בית הבאר היה בדיוק מה שהשם אומר: מבנה מעל בור מים, מבנה נפרד שעמד סמוך ליקב המרשים של המושבה. משם שאבו את המים, ובתוך המבנה ישבה תחנת השאיבה. במשך השנים המבנה נשחק, ואנחנו קיבלנו את המשימה להחזיר לו את מה שהיה לו – שחזור מלא, באבן כורכר מלאה.
עבדתי כאן בפרויקט של חברת השימור והשחזור אבנר גלעד. את בית הבאר שיחזרנו כמבנה שלם, אבן אחר אבן – לא ייצור ולא אספקה, שחזור של מה שכבר עמד כאן. הייתה לנו זכות גדולה לגעת במבנה היסטורי כזה.
כורכר, אבן שלמה
בית הבאר, כמו רוב המבנים במתחם, בנוי ברובו מאבן כורכר. עבודה באבן מלאה – לא חיפוי, אלא אבן שנושאת את עצמה – היא העבודה הבסיסית והכנה ביותר שיש בבנייה באבן. כאן זה קיבל משמעות כפולה, כי מדובר בשחזור: כל אבן צריכה לא רק לשבת נכון, אלא גם להשתלב עם מה שכבר עמד, בלי שתרגיש איפה נגמר הישן ומתחיל החדש. כדאי לבקר במקום, זה עוצר נשימה.
תחילת הדרך, כבר ברמה
כשאני מסתכל אחורה על בית הבאר, אני חושב על כמה שהעבודה הזאת סימנה לי את הכיוון. עוד לא היו לי עשרות פרויקטים מאחוריי, אבל כבר אז הבנתי שאני רוצה לעבוד רק ככה – לאט, מדויק, ובכבוד למקום ולמי שבנה אותו קודם. שלושה־ארבעה חודשים עבדנו על המבנה הקטן הזה, וכשסיימנו, הוא נראה כאילו הזמן לא נגע בו. זה מה שאני אוהב בשחזור: אתה לא מוסיף את עצמך למבנה, אתה נעלם בתוכו – ונשאר רק הבית, שממשיך לעמוד עוד דור.