יש עבודות אבן שאני עושה כי צריך, ויש כאלה שאני עושה כי אני אוהב. פיתוח נוף הוא הדבר שאני אוהב יותר מהכל — טרסות, שבילים, קירות שמתעקלים סביב עץ. בכרם מהר”ל קיבלתי את שניהם ביחד, וזה היה אחד הפרויקטים היפים שהיו לי.
הגעתי לרודי דרך חבר משותף, ניר חן, נגר. רודי עשה פרויקט על משק שיושב על גבול שמורת טבע בזלתית, וביקש ממני עבודות נוף — טרסות ושבילים. מה שקיבלתי ממנו היה נדיר: יד חופשית, מתוך אמון מלא. הוא נתן לי לתכנן ולבנות כמו שאני מרגיש נכון, ואין מתנה גדולה מזאת לבעל מלאכה.
קיר שיודע לסמן גבול בלי לחסום את הטבע
רודי רצה לסמן את הגבול של השטח שלו. אבל הגבול הזה הוא שמורת טבע, וגדר מודרנית הייתה נראית שם כמו כתם. חיפשתי פתרון שיעשה שני דברים שנראים סותרים: מצד אחד לחסום כניסה של בעלי חיים לשטח, ומצד שני לתת לאוויר ולמים לעבור בחופשיות על הנחל. וזה קריטי — בימי חורף עם גשמים עזים, מי כל השמורה מתנקזים בדיוק לאזור הזה. קיר אטום היה הופך לסכר.
הפתרון בא לי מהזיכרון. לא רחוק משם, בחוף הכרמל, עומדת האמה שהובילה מים לקיסריה לפני אלפיים שנה — שורה של קשתות שנושאות מים ומרחפות מעל הקרקע. החלטתי לחקות אותה. בניתי קיר גדר ארוך עם שורת קשתות ניקוז: הקשתות סוגרות את המעבר לחיות, ומתחתן המים והאוויר עוברים בלי הפרעה. פתרתי בבת אחת את הכל — מעבר מים, התאמה לשטח, וכבוד לערכים ההיסטוריים של המקום.
בנייה יבשה, בלי טיפת בטון
בשמורת טבע יש חוק ברזל: חומר טבעי בלבד. בלי טיט, בלי בטון. כל הקירות כאן — קירות התמך, הטרסות, קיר הגבול — נבנו בבנייה יבשה לחלוטין. אבן על אבן, בלי חומר מליטה שיחזיק אותן. זה נשמע פשוט, אבל זו העבודה התובענית ביותר שיש: כל אבן צריכה לשבת נכון על שכנותיה ולנעול אותן, כי אין טיט שיכסה על טעות. קיר יבש שנבנה נכון — עם שן יסוד, זווית נטייה נכונה ואבני קשירה — מנקז מים לבד, נושם עם השינויים בטמפרטורה, ומחזיק דורות.
טרסות, מדרגות וזיתים עתיקים
מסביב פיתחתי את כל הנוף: קירות תמך מדורגים במדרון, טרסות שמתעקלות סביב עצי זית עתיקים כדי לא לגעת בשורשים, שבילים, מדרגות אבן וספסל בנוי בתוך אחד הקירות. אני אוהב לבנות סביב עץ ותיק — הקיר צריך להתכופף לפי העץ, לא העץ לפי הקיר. בסוף, כשאתה עומד למעלה ומסתכל, אתה כבר לא רואה איפה נגמר הטבע ומתחילה העבודה. וזו בשבילי המחמאה הכי גדולה: קיר שנראה כאילו תמיד עמד שם.
