האם הסנדלר הולך יחף? אצלי דווקא לא. את הבית שלי, בישוב תקוע שבמדבר יהודה, חיפיתי באבן בעצמי – וזה בדיוק המקום שבו למדתי הכול. הבית הזה הוא לא עוד פרויקט ברשימה; זו נקודת ההתחלה של אבן לקט.
זה התחיל בכרמיאל
האמת היא שהבית הזה התחיל שנים לפני שהייתה לי חצר משלי. אני זוכר את עצמי כילד בכרמיאל, עיר הולדתי, מתבונן שעות בבנאי אבן, כאלה שקוראים להם כאן איטליאנו, בונים קיר תמך ברחוב מול הבית שלי. לא הייתי שם חמש דקות. שעות. הקיר ההוא עומד שם עד היום, ולפעמים אני חולף על ידו ונזכר.
בין הילד שהתבונן ובין הבית בתקוע היו הרבה שנים של עבודה בגינון ובפיתוח נוף, שבהן תמיד עבדתי גם באבן: טרסות, אדניות, שבילים. פשוט לא לקחתי את זה עדיין למקום של בנייה. עד שהחלטתי שהבית שלי יהיה בית אבן, ואז לא היה למי לפנות חוץ מלעצמי.
חלום שהתבשל כמה שנים
אני מאמין שלימוד טוב מתחיל מצורך. החלום לחפות את הבית שלי באבן התבשל בתוכי כמה שנים, עד שיום אחד פשוט החלטתי להתחיל. לא היה לי ניסיון של עשרות פרויקטים מאחוריי – היה לי רצון, ובית שרציתי לעטוף באבן אמיתית.
משאיות אבן ופטיש אחד
ליקטתי כמה משאיות של אבן פראית, כמעט לבד, אבן כפי שהיא נוצרה בטבע, לא נחצבה ולא נוסרה. לקחתי פטיש סיתות פשוט במשקל קילוגרם, והתחלתי. במשך כמה חודשים למדתי את הדברים שנשארו איתי עד היום: איך לתת את המכה הנכונה, איך לסתת באמצעים פשוטים, ובעיקר איך לבנות נכון באבן, כך שהקיר יעמוד.
מכאן התחיל הכול
כל מה שאני יודע היום על ליקוט, סיתות ובנייה באבן – התחיל כאן, על הקירות של הבית שלי, עם פטיש של קילו. הבית בתקוע הוא ההוכחה הראשונה שלי לכך שאבן פראית מלוקטת, בידיים סבלניות, הופכת למבנה שנראה כאילו עמד שם תמיד. התוצאה עומדת מולכם.
הדרך לא הייתה חלקה. נפצעתי בידיים, עפו נתזים לעיניי, אבל לא הרפיתי עד שהיד למדה את מה שהעין רואה. וזה בדיוק מה שקרה כאן: העין כבר ידעה איך צריכה אבן טובה להיראות בקיר, והיד עוד לא ידעה איך להוציא אותה. את הפער הזה סוגרים רק בעבודה, מכה אחר מכה. ככל שעליתי בגובה הקיר, כך השתכללתי, ועד שהגעתי לנדבך האחרון בגובה הגג כבר למדתי את רוב מה שאני יודע היום. אף אחד לא לימד אותי בכיתה. הבית הזה לימד אותי. וזאת הסיבה שאני מספר עליו: בעוד מאה, מאתיים שנה יקראו גם לאבן של הבית הזה אבן חירבה, אבן היסטורית, וזאת בעיניי המחמאה הגדולה ביותר.
