יש עבודות אבן שאני עושה כי צריך, ויש כאלה שאני עושה כי אני אוהב. פיתוח נוף הוא הדבר שאני אוהב יותר מהכל – טרסות, שבילים, קירות שמתעקלים סביב עץ. בכרם מהר"ל קיבלתי את כל זה יחד, ומתוך אמון מלא של הלקוח. וזה, לבעל מלאכה, אין מתנה גדולה ממנו.
איך הגעתי לכאן
הגעתי אל המזמין דרך חבר טוב שלי, ניר חן, נגר, שקישר בינינו. המזמין עשה פרויקט על משק שיושב על גבול שמורת טבע בזלתית, וביקש ממני עבודות נוף – טרסות ושבילים. מה שקיבלתי ממנו היה נדיר: יד חופשית. הוא נתן לי לתכנן ולבנות כמו שאני מרגיש נכון.
קיר שיודע לסמן גבול בלי לחסום את הטבע
המזמין רצה לסמן את הגבול של השטח שלו. אבל הגבול הזה הוא שמורת טבע, וגדר מודרנית הייתה נראית שם כמו כתם. חיפשתי פתרון שיעשה שני דברים שנראים סותרים: מצד אחד לחסום כניסה של בעלי חיים, ומצד שני לתת לאוויר ולמים לעבור בחופשיות על הנחל. וזה קריטי – בימי חורף עם גשמים עזים, מי כל השמורה מתנקזים בדיוק לאזור הזה. קיר אטום היה הופך לסכר.
ההברקה באה מקיסריה
הפתרון בא לי מהזיכרון. לא רחוק משם, בחוף הכרמל, עומדת האמה שהובילה מים לקיסריה לפני כאלפיים שנה – שורה של קשתות שנושאות מים ומרחפות מעל הקרקע. החלטתי לחקות אותה. בניתי קיר גבול ארוך עם שורת קשתות: הקשתות סוגרות את המעבר לחיות, ומתחתן המים והאוויר עוברים בלי הפרעה. המבנה רב-הקשתות הזה הוא בעצם דימוי של האמה העתיקה. פתרתי בבת אחת את הכל – מעבר מים, התאמה לשטח, וכבוד לערכים ההיסטוריים של המקום.
בנייה יבשה, בלי טיפת בטון
בשמורת טבע יש חוק ברזל: חומר טבעי בלבד. בלי טיט, בלי בטון. כל הקירות כאן – קירות התמך, הטרסות, קיר הגבול – נבנו בבנייה יבשה לחלוטין. אבן על אבן, בלי חומר מליטה שיחזיק אותן. זו העבודה התובענית ביותר שיש: כל אבן צריכה לשבת נכון על שכנותיה ולנעול אותן, כי אין טיט שיכסה על טעות. קיר יבש שנבנה נכון, עם זווית נטייה קלה של כמה מעלות ואבני קשירה, מנקז מים לבד, נושם עם השינויים בטמפרטורה, ומחזיק דורות. מסביב פיתחתי את כל הנוף: קירות תמך מדורגים במדרון, טרסות שמתעקלות סביב עצי זית עתיקים, מדרגות וספסל אבן מסותתים ביד. ובסוף, כשאתה עומד ומסתכל, אתה כבר לא רואה איפה נגמר הטבע ומתחילה העבודה. וזו בשבילי המחמאה הכי גדולה: קיר שנראה כאילו תמיד עמד שם.
על איך קשת בגן הופכת מקישוט לפתרון, ומה למדתי כאן על ניקוז, גבול ובנייה יבשה, הרחבתי בפוסט נפרד.
