אני דובי שרר, ואני מתכנן, מסתת ובונה מבני אבן. הדרך שלי לאבן לא התחילה מסיתות – היא התחילה מאהבה לפיתוח נוף. שנים עבדתי בגינון ובפיתוח נוף, ותמיד עבדתי גם באבן – בניתי טרסות, אדניות ושבילים. פשוט לא לקחתי את זה עדיין למקום של בנייה.
הקיר שראיתי כילד
אבל אם אני נאמן לאמת, זה התחיל עוד קודם. אני זוכר את עצמי כילד בכרמיאל, עיר הולדתי, מתבונן שעות בבנאי אבן, כאלה שקוראים להם כאן איטליאנו, בונים קיר תמך ברחוב מול הבית שלי. הקיר ההוא עומד שם עד היום. לפעמים אני חולף על ידו ונזכר.
אני חושב שזה מה שמסביר את הבחירה במקצוע הזה יותר מכל דבר אחר. אני נהנה מהרעיון שבביצוע מלאכה בכלים פשוטים, וידיים שיוצרות דברים גדולים. לא מכונה שמייצרת מדויק, אלא אדם שעומד מול גוש אבן, מחליט איפה תיפול המכה, ובסוף היום רואה קיר שלא היה שם בבוקר.
הפטיש שלימד אותי
נקודת המפנה הגיעה בבית שלי. החלטתי לחפות אותו באבן, ולקחתי לידיים פטיש בניין רגיל של קילוגרם. דרך הפטיש הפשוט הזה הבנתי איך אני עובד – דרכו למדתי מה הכלי שאני צריך, ואיך נותנים את המכה הנכונה. ככה, מכה אחר מכה, הגעתי גם לכלים שאני צריך וגם למיומנות. לא הרפיתי עד שהידיים למדו את מה שהעין רואה.
מאז המשכתי הלאה: לקשתות אבן, לחזיתות, לחיפויים מסיביים ולעבודות שימור ושחזור. אבל אני עדיין זוכר שהכול התחיל מפטיש אחד פשוט וחצר אחת.
איך אני עובד
אני לוקח כל עבודה ברצינות. אני מתייחס לכל הפרויקט ולכל התכנון, חושב רחב, ומחפש את הפתרון הנכון – גם במראה וגם בביצוע. הרבה פעמים אני נכנס כבר בשלב התכנון המוקדם, כי שם נופלות ההחלטות שקובעות איך הבית ייראה בסוף.
הטעות הכי נפוצה שאני פוגש בבנייה באבן היא בדיוק שם – בתכנון ובבחירות לא נכונות. הרבה חוסר ניסיון, הרבה חוסר מקצועיות. אנשים פשוט לא מכירים את החומר, לא יודעים מה זה אבן ואיך היא מתנהגת. חלק גדול מהעבודה שלי הוא להביא את הידע הזה לשולחן, לפני שמניחים את האבן הראשונה.
אבן מליקוט, לא מפירוק
השם "אבן לקט" הוא לא במקרה. האבן שאני עובד איתה נאספת מהשטח כמו שהיא נוצרה בטבע: לא נוסרה, לא נחצבה, ולא פורקה ממבנה ישן. אנחנו מייצרים אבן לבתים, לא מפרקים בתים לאבן.
ומשהו שחשוב לי שיהיה ברור: אני לא ספק אבן. אני לא מוכר אבן במשקל. אני מתכנן ובונה מבני אבן שלמים – מהליקוט בשטח, דרך הסיתות ביד, ועד הקיר הגמור שעומד אצלכם. כל אבן עוברת דרך הידיים שלי בדרך.
למה אני מודד הצלחה במאה שנה
יש שאלה אחת שאני מבקש מכל בעל בית לשאול את עצמו, ומכל אדריכל להחזיק ברקע: תחשבו רחוק בזמן. האם הבית הזה ייראה יפה בעוד עשור, בעוד דור, בעוד מאה שנה? האם הוא יהיה בעל ערך גם לצאצאיכם?
זו לא שאלה פילוסופית, היא שאלה מעשית, והיא זו שקובעת אצלי כמעט כל החלטה בשטח. היא הסיבה שכל אבן מסותתת ביד לפי מקומה ולא לפי תבנית, שכל קשת נבנית לפי הרדיוס הנכון שלה ולא בערך, ושאני מעדיף להוסיף חודש עבודה על להשאיר פרט שיציק למי שיגור כאן בעוד עשרים שנה. בעוד מאה, מאתיים שנה יקראו גם לאבן שלנו אבן חירבה, אבן היסטורית. בשבילי זו לא נחמה, זו התוכנית.